פחד מוות 🪦💀

השלדים הכי עתיקים קבורים אי־שם בארון הפנימי. כולנו מפחדים. ממה? בסופו של דבר הכול מתכנס לשם  למוות. הרי אנחנו אינסופיים, אומר המודע לתת־מודע. אבל כדי לעבור עדכון גרסה, צריך להביט בשלדים האלה בעיניים. אלה שעברו דורי דורות, ועכשיו יודעים.

צריך ללמוד לקבל את המוות כמו שמקבלים את החיים בשמחה ובאהבה. עכשיו יודעים שהגוף הזה הוא רק מעיל, לבוש שהנשמה לבשה לפרק זמן כדי לחוות כאן. עכשיו יודעים שהכול כאן הוא באמת הבל הבלים, ושהבגד החדש, הבית או הרכב אולי ישמחו את הלב, אבל הנשמה לא מחפשת את זה. היא רוצה יותר. היא רוצה שתדע את עצמך.

וברגע שנפסיק לרוץ ונתחיל לשים לב, השינוי יתחיל והעולם ייראה אחרת. צריך לקבל את המוות כמו שמקבלים את החיים. אמרתי את זה לדודה שלי בשבעה. היא לא יכלה לשמוע. הרגשתי את הכיווץ בגוף שלה ברגע שהמילים יצאו, וכמובן שזה היה גם הכיווץ שלי  כי אין אני והיא, יש אחד.

ורק המחשבה להסכים לזה משחררת אותי מכל כך הרבה חומות, מסכות וסדקים שהתחילו להישבר. כן, זה כואב. כן, זה מפחיד. אבל הכול ממשיך גם כשנדמה שהעולם קורס סביבך. השמש עדיין זורחת בכל בוקר, הירח מאיר בלילה, והציפורים תמיד עפות ומצייצות.

וכשאין פחד, הגוף נרגע. לא כי המוות נעלם, אלא כי הוא כבר לא אויב. השרירים מרפים את האחיזה, הבטן מפסיקה להגן, והאגן נפתח מחדש כמו אדמה שמבינה שגם זרעים צריכים להיקבר כדי לנבוט. הפחד מהמוות מעולם לא היה על הסוף, אלא על אי־הידיעה, על האשליה שצריך לשלוט, על המאבק להישאר משהו במקום פשוט להיות.

וכשההסכמה מגיעה לא בראש אלא בגוף החיים עצמם מתחילים לזרום אחרת. יש פחות דרמה, פחות צורך להוכיח, פחות רצון להספיק הכול לפני שיהיה מאוחר. יש יותר הקשבה, יותר אמת, יותר עדינות עם הזמן. הנשימה כבר לא נאחזת..היא נכנסת ויוצאת כמו גל שיודע שתמיד יש חוף.

אז אני לא מחכה למוות כדי להתחיל לחיות. אני נותנת לו מקום, וכך החיים מפסיקים להבהיל אותי. וכשאני חיה באמת אין סוף. יש נוכחות.